שאלות ותשובות - שאלות נבחרות

ישנם  שלושה פרמטרים מרכזיים לפיהם קובע בית המשפט את גובה מזונות הקטין:

1.      צרכי הילד

1.1.   צרכים הכרחיים (צרכים בסיסיים)

1.2.   צרכים שאינם הכרחיים (כגון, בילויים, חוגים וכיו"ב).

2.      גובה הכנסתו של האב ויכולתו הכלכלית.

3.      גובה הכנסתה של האם ויכולתה הכלכלית.

הנתונים הללו הינם כלי המשחק העיקריים שיש בידי השופט בשערוך המזונות, לכל פרמטר יש תפקיד משמעותי והשאלות המכריעות הן מה המשקל שניתן לכל פרמטר ומה היחסים ביניהם.

התשובה על כך היא חיובית, העובדה שהילד הינו בגיר איננה מעידה שהסתיימו ההוצאות בגין הילד -  ההפך הוא הנכון. בעבר היה על הבגיר היה להגיש את תביעת המזונות באופן עצמאי או לחילופין לחתום על יפויי כוח, דבר שגרם לבעיה מצד ההורה המשמורן שכן הדבר היה תלוי ברצון הבגיר שפעמים רבות לא רצה להתעמת עם ההורה השני. בפסיקה שניתנה ע"י בית המשפט המחוזי נמצא הפתרון ובאותו מקרה  נקבע  שניתן להגיש תביעה עצמית להשבת הוצאות בגין הבגיר ע"י ההורה המשמורן ללא צורך בייפוי כוח או הסכמה שלו.   

רכוש משותף הינו רכוש שצברו בני הזוג במהלך חייהם המשותפים, לרבות דירת מגורים, חסכונות, רכבים, מניות, קופות גמל, ביטוח מנהלים, קרן פנסיה, עסקים , חברות וכן במקרים מסוימים מוניטין וכושר השתכרות.

חוק יחסי ממון מגדיר מספר מצומצם של מקרים לפיהם אין זכאי הצד השני לחלק ברכוש בן הזוג. המקרים המפורטים בחוק הם, רכוש שנצבר לפני הנישואין, מתנות וירושות שקיבל מי מהצדדים במהלך נישואיו.

חובות משותפים הינם חובות שנוצרו במהלך החיים הרגיל בתקופת הנישואין והנטל לשאת בהם רובץ על שני בני הזוג מאידך חובות אישיים הינם חובות שנוצרו שלא במסגרת התא המשפחתי ועל הצד שיצר אותם לשאת בהם באופן בלעדי, כגון:  נטילת הלוואות בשוק האפור ללא ידיעת הצד השני, הימורים, הוצאות על מאהבת, חובות שנוצרו ע"י מעשים לא חוקיים וכיו"ב.    

התשובה היא חיובית. כאשר בית המשפט בוחן האם נכס מסוים שהינו במחלוקת שייך לשני הצדדים אם לאו, הוא בוחן האם קיימת כוונת שיתוף בנכס כאשר על הצד הטוען לשיתוף להוכיח באופן ברור וחד משמעי שאכן פעולותיו של בן הזוג מעידים על כוונה שכזו. כך לדוגמא אחד מבני הזוג קיבל כספי ירושה ורכש עמם דירה למגורי הצדדים בשעה שרשם אותה על שם שניהם, במקרה דנן חרף העובדה שהדירה נרכשה מכספי ירושה עצם הרישום ע"ש שניהם העניקה באופן מיידי זכויות בנכס גם לצד בן הזוג השני.

הסדרי הראיה המקובלים הם פעמיים בשבוע בשעות אחר הצהריים ועד הערב ובכל סוף שבוע שני. נוהגים לחלק את החגים באופן שווה בין שני ההורים כך שאם הילדים שהו אצל ההורה הלא משמורן בליל הסדר אז בשנה הבאה יתהפך הסדר והילדים ישהו אצל ההורה המשמורן. לגבי חופשות הקיץ נהוג לחלקם כך שההורה הלא משמורן ישהה עם הילדים לפחות במשך שבועיים רצופים.

הסדר של משמורת משותפת ייבחן על פי שני מבחנים עיקריים :האחד - מה טיב היחסים בין ההורים והאם קיימת ביניהם תקשורת טובה שתחזיק מעמד גם לאחר גירושיהם. השני – על ההורים להתגורר בסמיכות האחד ליד השני על מנת להקל על הילד מעבר בין שני הבתים.

בית המשפט בוחן האם הסדר של משמורת משותפת משרת את טובת הילד וישנם מקרים בהם ממנה בית המשפט פקידת סעד שתבחן האם אכן אפשרי לקיים הסדר שכזה.

בתי המשפט אינם ממהרים לאשר הסכמים של משמורת משותפת שכן מדובר בסיטואציה מורכבת לפיה לילד יש שני בתים בהם הוא אמור לחלוק את השבוע, דבר שעלול לעורר קשים לא מעטים. 

במידה ולא קיימת צוואה יורשי העיזבון הנם יורשים על פי דין כפי שחוק הירושה מגדיר אותם:

       1.  מי שהיה במות המוריש בן-זוגו;

2.    2. ילדי המוריש וצאצאיהם (כלומר – נכדיו), הוריו וצאצאיהם (כלומר – אחיו של המוריש), הורי-הוריו וצאצאיהם (כלומר – דודיו של המוריש).

החוק מכיר בארבע סוגי צוואות:

צוואה בכתב יד – תיכתב כולה בכתב ידו של המצווה, תשא תאירך ותיחתם על ידו.

צוואה בעדים – יצוין תאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהמצווה הצהיר שזו צוואתו. לאחר מכן העדים יאשרו בתחימת ידם שהמצווה הצהיר וחתם עליה.

צוואה בפני רשות – תעשה ע"י הגשת הצוואה בכתב או אמירה בעל פה בפני שופט או רשם של בית משפט, רשם לענייני ירושה או חבר בית דין דתי.

צוואת שכיב מרע – אדם שעומד למות או שרואה עצמו מול פני המוות, רשאי לצוות בעל פה בפני שני עדים.